פסק-דין בתיק עמ"נ 39258-05-13

1.                  ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת (להלן - "בית הדין") מיום 13.5.13, שניתנה ע"י כבוד הדיין מרט דורפמן, אשר קבע, כי בעניינו של המשיב מתקיימים " טעמים הומניטריים מיוחדים" לפי סעיף 30א(ב)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד - 1954 (להלן - " החוק למניעת הסתננות") והורה לשחררו ממשמורת בתנאים.

רקע

2.                  המשיב, וולדו סאימון (להלן - " המשיב") הסתנן לישראל שלא כדין ביום 21.7.12, והוצא נגדו צו גירוש. בראיון שנערך לו ביום 25.7.12 הסתבר כי המשיב הינו נתין אריתריאה אשר שירת שלוש שנים בצבא אריתריאה. ביום 4.4.12 עזב את אריתריאה ונתפס על ידי בדואים במדבר סודן, נילקח לסיני שם הוחזק על ידם בתנאים קשים, עד שמשפחתו שילמה את הכופר שנדרש לשחרורו והברחתו לישראל. המשיב הוסיף שהגיע לישראל על מנת לעבוד, ואינו יכול לחזור לאריתריאה מחשש שייעצר שם, שכן עזב את אריתריאה באופן לא חוקי וערק מהצבא. לאור נתונים אלה, הוחלט על החזקתו במשמורת לפי הוראות החוק למניעת הסתננות.

מעצרו של המשיב הוארך מעת לעת בבית הדין, משהסתבר כי המשיב אינו קורבן לסחר בבני אדם. בית הדין הורה כי עו"ס במתקן המשמורת תעניק סיוע נפשי למשיב, אולם בשל תקלה, הוראה זו לא הועברה לגורמים הרלוונטיים וסיוע מעין זה לא ניתן.

המשיב ביקש לקבל מקלט פרטני בישראל וביום 18.2.13 נערך לו ראיון מקדמי בבקשה זו, בה טרם התקבלה הכרעה.

3.                  ביום 2.12.12 הגיש המשיב בקשה לשחרור ממשמורת, בה טען, בין היתר, כי יש לשחררו ממשמורת בשל היותו קורבן עינויים. ביום 13.12.12 דחה בית הדין את הבקשה, וקבע כי אין בעובדה שהמשיב עבר עינויים בסיני כדי להקים עילה לשחרורו בשל "טעמים הומניטריים מיוחדים", שכן המדובר בעילה שנועדה למקרים חריגים בלבד ולא ניתן לשחרר על פיה את כל המסתננים שעברו עינויים בדרכם לישראל. כן נדחו טענותיו הנוספות של המשיב.

על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (עמ"נ (ב"ש) 48309-01-13), אשר נדון בפני כב' השופט א. ביתן, שדחה הערעור בפסק הדין מיום 20.2.13, וקבע, בין היתר, כי למרבה הצער, התנכלויות ועינויים מהם סובלים מסתננים בדרכם לישראל הינה תופעה רווחת, ועל מנת לראות בכך טעמים הומניטריים מיוחדים, צריך להתקיים קשר בין מצבו הנפשי המיוחד של המסתנן, הפוגע באפשרות החזקתו במשמורת; בעוד המשיב לא טען כי מצבו אינו מאפשר לו לשהות במשמורת אלא סבר שביכולתו לקיים אורח חיים רגיל וביקש לעבוד בישראל.

בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על פסק דין זה לבית המשפט העליון (בר"ם 1689/13) התקבלה בחלקה ונקבע ע"י כב' השופט ע. פוגלמן, כי לא ניתן לקבוע באופן קטגורי כי העינויים וההתנכלויות מהם סובלים רבים מהמסתננים בדרכם לישראל אינם מהווים טעם הומניטרי מיוחד, ויש לבחון כל מקרה ביחס לנסיבותיו הפרטניות. מאחר ובפני בית המשפט לא היו הנתונים על מנת לבחון האם לחוויות הקשות שחווה המשיב בדרכו לישראל יש השלכות להמשך החזקתו במשמורת, הוסכם כי " המבקש יופנה לאבחון נפשי שיבוצע על ידי גורם מוסמך שעליו יורה שירות בתי הסוהר במתקן סהרונים". בית המשפט העליון הורה כי האבחון יערך במהירות האפשרית ועל סמך אבחון זה יבחן בית הדין את השחרור.

4.                  בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון נערך למשיב אבחון נפשי על ידי עו"ס במתקן סהרונים. העו"ס ציינה כי המשיב לא פנה לגורמי טיפול מאז קליטתו במתקן וכי לא התגלו אצלו מצבי מצוקה חריגים; התרשמותה היתה כי המשיב " מאורגן, יציב, ללא סמני מצוקה נפשית, רגוע, התנהגותו והתנהלותו ללא חריג". האבחון נערך בשפה האנגלית, לאחר שהמשיב הסכים לכך, והעו"ס התרשמה כי ניתן לקיים את הראיון באנגלית. יוער כי דו"ח זה לא היה בפני בית הדין למשמורת בעת הדיון והוא הוגש רק לאחר הדיון ובטרם מתן החלטת בית הדין, נשוא הערעור.

בית הדין הורה על שחרור המשיב. בית הדין נתן אמון מלא בגרסת המשיב כי עבר עינויים קשים בסיני. הוא סבר כי יש לייחס משקל נמוך לאבחון אותו עבר המשיב, הואיל ונערך בשפה האנגלית שאינה שפת אימו של המשיב ועל ידי מאבחן שאינו בן מינו; מאחר ומדובר בנושא רגיש, אין לצפות כי המשיב יבטא את תחושותיו והשלכותיהן בשפה שאינה שפת אימו. בית הדין הוסיף כי בניגוד לעו"ס, הוא התרשם באופן בלתי אמצעי מהמשיב כי הכליאה הממושכת בסיני השפיעה באופן שלילי על מצבו הנפשי, לאור דבריו כי הוא מתקשה לישון מאחר וכאשר הוא עוצם את עיניו הוא חש כאילו עודנו כלוא בסיני וכן כי הוא ממעט לאכול. בית הדין גם נתן משקל לעובדה שהמשיב לא זכה לתמיכה נפשית כלשהי עד אותו מועד. בנסיבות אלה, קבע בית הדין שמתקיימים במקרה זה נסיבות הומניטריות מיוחדות אשר יש בהן כדי להביא לשחרורו של המשיב בתנאים.

מכאן הערעור שבפני.

טענות הצדדים

5.                  המערערת סבורה כי שגה בית הדין, עת קבע כי הכליאה משפיעה באופן שלילי על מצבו הנפשי של המשיב, שכן קביעה זו מנוגדת לאבחון העובדת הסוציאלית שהונח בפניו, אבחון שנעשה בהתאם להסכמות הצדדים בבית המשפט העליון. לא היה מקום לכך שבית הדין יתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מהמשיב תחת חוות דעתם של הגורמים המוסמכים. גישה זו אף מנוגדת להחלטת בית המשפט העליון אשר קבע כי החלטת בית הדין תנתן על רקע תוצאות האבחון המקצועי. בית הדין לא נתן משקל גם לדיווח על פיו המשיב לא התלונן על בעיות  נפשיות כלשהן בעת שהותו במשמורת. כמו כן, נמנע בית הדין מלבחון האם לא קיימת דרך אחרת למנוע את הנזק האפשרי למשיב באמצעות טיפול בתוך מתקן סהרונים.

המערערת מוסיפה כי שגה בית הדין עת קבע, כי נפל פגם בעריכת האבחון בשפה האנגלית, שכן המשיב הסכים לכך. לחילופין, סבורה המערערת כי במידה ונפל פגם באופן עריכת האבחון התרופה לכך הינה, לכל היותר, עריכת אבחון חוזר על ידי גורמים מקצועיים ולא כניסה לנעלי הרשות. המערערת חולקת על הטענה כי היה צורך לערוך את האבחון באמצעות בן מינו של המשיב ומעירה כי טענה זו כלל לא הועלתה על ידי המשיב.

6.                  המשיב סבור כי דין הערעור להידחות. לשיטתו, בית הדין יישם באופן ראוי את פסיקת בית המשפט העליון בעניינו, אשר קבע כי ההחלטה תינתן 'על רקע תוצאות האבחון ומכלול הנתונים העובדתיים שיוצגו בפניו'; בית הדין לא התעלם מהאבחון שנערך למשיב, אלא נתן לו את המקום הראוי במכלול הנתונים.

בית הדין פעל נכונה עת העניק משקל נמוך לאבחון שנערך למשיב. מהספרות המקצועית ומהשכל הישר עולה כי לא די בראיון בן 10 דקות על מנת לאבחן באופן ראוי את קיומן של התופעות הנפשיות מהן נוהגים לסבול קורבנות עינויים. הקביעה כי המשיב אינו סובל ממצוקה נפשית אינה מבוססת, אינה מתייחסת לתלונות שהעלה המשיב, וכלל לא ברור אילו שאלות נשאל המשיב. האבחון אף נעשה באנגלית, על אף שרמתו של המשיב בשפה זו אינה מאפשרת עריכת אבחון נפשי עדין שכזה. מתן משקל נמוך לראיון זה מתחייבת מגישתו של בית המשפט העליון שסבר כי יש לאמוד ברצינות את נזקיהם של קורבנות עינויים. המשיב הוסיף והציג בעת הדיון מכתב מטעם רופאים פסיכיאטריים הסבורים כי בדיקתו של המשיב ע"י העו"ס אינה מספקת ואינה עונה לאמות המידה הנדרשות בעת בדיקתו של קורבן עינויים על פי פרוטוקול איסטנבול 1999.

בית הדין העניק משקל ראוי להשלכות הכליאה על המשיב ולכך שהמשיב לא קיבל תמיכה נפשית כלשהי למרות שדיווח מיד כי עבר עינויים בסיני. קביעות בית הדין בעניין זה הינן קביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן.

המשיב סבור כי אין מקום לעכב את שחרורו לצורך עריכת אבחון נוסף, שכן המשיב מצוי במשמורת כבר זמן רב.

דיון